תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

פרשת מצורע: על הקצה, האמצע והמצורע

על הקצה (צילום: איליין שמיד, pixabay)
על הקצה (צילום: איליין שמיד, pixabay)
ד"ר משה מאיר היה עמית מחקר במכון שלום הרטמן. הוא הנחה תוכנית להכשרת מנחי בתי מדרש במכון ולימד בבית הספר הרטמן. מאיר לימד מחשבת ישראל בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית והגות יהודית במתודה בית מדרשית, בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. מאיר פירסם מאמרי הגות רבים, שלושה ספרי שירה: "כמעט", "סמיכות" ו"ספר הבית והמנוחה" ואת ספר הפרוזה "אבי אבי". הוא היה שותף ביצירת הסרט "סוקרטס על למברטה" שעסק באביו, יעקב מאיר, שנפל במלחמת ששת הימים. מאמרו

בשבוע שעבר, העמדנו את המצורע לא כחוטא הנענש אלא כאחר. לא חטא ופשע מוציא אותו אל מחוץ למחנה, אלא השונות – היותו לבן. הלבן הוא שונה כשם שהשחור – האישה הכושית אשר לקח משה – שונה ואחר. המצורע – על פי קריאה זו – הופך לסמל האחרות, השוליים המאתגרים ומגרים את המרכז. בואו ונתבונן לאור תמונה זו, בטכסי המעבר של מצורע המסיים את תקופת טומאתו.

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ב) זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ, וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן.
(ג) וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ.
(ד) וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת, וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב.

על פסוקים מעין אלה ראוי לשאת את דברי רש"י: 'אין המקרא הזה אומר אלא: דרשני!' הציפורים, הארז, התולעת והאזוב, כל אלה נדמים כנושאים בחובם פשר המצפה לפענוח. כמובן שאין בידינו לפרש, לחשוף את המשמעות הטמונה בהם. יש בידינו לדרוש, ליצור משמעות שתהלום את הנתונים. בואו ונתחיל בתולעת. תולעת השני היא מקור לצבע בתורה:

(ה) וְהֵם יִקְחוּ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן, וְאֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ.
(ו) וְעָשׂוּ אֶת הָאֵפֹד זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר, מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב.
[שמות כ"ח]

אך כבר התנ"ך נותן לתולעת, משמעות שמעבר לפונקציונאליות שלה:

(ז) וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ, חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם. [תהילים כ"ב]

התולעת היא הלא-איש, אנטיתזה לאדם. זאת הנקודה הארכימדית להבנת מערכת הסמלים העמוסה שבתהליך טהרת המצורע. המצורע הוא האחר המוחלט, זה שהיה ללא אדם, הוא מסומל בתולעת שבדורות אחרים יכולה היתה להיות מיוצגת על ידי המספר שהפך אדם ללא אדם. אל מול נקודת הקצה הזאת, מפתיע הצמד – אזוב וארז. הארז והאזוב מופיעים כשני ניגודים, כגדול עד הקצה וכקטן עד הקצה:

(יג) וַיְדַבֵּר עַל הָעֵצִים מִן הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר, וַיְדַבֵּר עַל הַבְּהֵמָה וְעַל הָעוֹף וְעַל הָרֶמֶשׂ וְעַל הַדָּגִים. [מלכים א' ה']

עד כדי כך הופנם צמד הניגודים, שמצא עצמו כמטבע בלשון החכמים:

אם בארזים נפלה שלהבת – מה יעשו איזובי קיר?
לויתן בחכה הועלה – מה יעשו דגי רקק?
בנחל שוטף נפלה חכה – מה יעשו מי גבים? [מועד קטן, כ"ה ע"ב]

זהו שיר קינה על מותו של אדם גדול. הניגודים מסמנים את הגדול ביותר, אל מול הקטן ביותר. מכאן נובעת נקודה מעניינת. המצורע מהווה נקודת קיצון של הקיום האנושי, אך לא רק את הנקודה הנמוכה ביותר, אלא גם את הנקודה הגבוהה ביותר. הפגישה עם הקצה מבליטה להולכים באמצע את שני הקצוות. מה פשר הדבר?

פילוסוף צרפתי חשוב – בלז פסקל [1662-1623] – כתב עלינו, בני האדם:

אנו מוגבלים מכל הבחינות, ומעמד זה באמצע בין שני הקצוות מצוי בכל מיני הכושר שלנו. חושינו אינם תופשים שום דבר גדוש מידה: שאון רב מידי מחריש את אוזנינו; אור רב מידי מסנוור את עינינו; ריחוק רב מידי וקרבה יתרה מונעים את הראייה; אריכות יתרה וקיצור נמרץ מדי בהרצאת דברים מערפלים אותה; מידת אמת יתרה מתמיהה אותנו; העקרונים הראשוניים גלויים מדי בשבילנו; הנאה יתרה לטורח עלינו; הרמוניות מרובות מדי במוסיקה לא יערבו לאזנינו; חסדים מרובים מדי מרגיזים, רוצים אנו שיהא לנו במה לשלם את החוב בתוספת מה: 'גמילות – החסדים רצויה לבריות כל עוד נראה להם שיש לאל ידם לשלם שכרה; משעלתה הרבה על שיעור זה, הריהם משיבים שנאה תחת תודה' [טאקיטוס]. אין אנו חשים לא את החום גדוש – המידה ולא את הקור גדוש המידה. איכויות נפרזות מזיקות לנו, אך אינן מוחשות; אין אנו חשים אותן עוד, אנו סובלים מהן. נערות בסוּרה וזקנה מופלגת הן מעצור לרוחנו, וכן השכלה מרובה מדי והשכלה מועטת מדי. בקיצור, הדברים גדושי המידה הם בשבילנו כאילו לא היו קיימים כלל, ולגביהם אין אנו קיימים; הם חומקים מאתנו, או אנו חומקים מהם. [הגיגים. עמ' 15 בתרגום העברי]

פאסקל אבחן את האדם כיצור של מצבי ביניים, הרמב"ם – בעקבות אריסטו – ראה במצב זה את הראוי:

שתי קצוות הרחוקות זו מזו שבכל דעה ודעה אינן דרך טובה ואין ראוי לו לאדם ללכת בהן ולא ללמדן לעצמו, ואם מצא טבעו נוטה לאחת מהן או מוכן לאחת מהן או שכבר למד אחת מהן ונהג בה יחזיר עצמו למוטב וילך בדרך הטובים והיא הדרך הישרה.

הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שווה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו. [הלכות דעות, פרק א', הלכה ג' – ד']

בחיים, נראה שמידת האמצע היא מידה ראויה. אך נפש האדם כמהה אל הקצה, ולפחות בעולם האומנות יש בה כמיהה לתאר ולחוות את השיא החיובי ואת השיא השלילי. את העמדה הזאת מציב הסופר הפרואני הגדול, חתן פרס נובל, מאריו וארגס יוסה בדמותו של פדרו קאמצ'ו, יוצר התסכיתים מגיבורי הספר 'דודה חוליה והכתבן':

הבחנתי שהדברים שעניינו אותו ביותר היו הקצוות: מיליונרים וקבצנים, לבנים ושחורים, קדושים ורוצחים…
'אני אדם השונא פשרות. מים עכורים, קפה חלש. אני אוהב את ה'כן' ואת ה'לא', את הזכרים הגבריים ואת הנקבות הנשיות, את הלילה או את היום. ביצירותי יש תמיד אצילים או המון, זונות או בתולות'… [43-42 בתרגום]

המצורע מתפקד בקהילה כסמן קצה. הוא מייצג את התולעת ולא איש, את האזוב, אבל מיניה וביה גם את הארז. מכאן גם שתי הציפורים:

(ה) וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ, עַל מַיִם חַיִּים.
(ו) אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ, וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזֹב, וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים.

ציפור חיה וציפור שחוטה, ציפור חיה טבולה בדם השחוטה. זהו שיא של הניגוד שבין החיים ובין המוות, שני הקצוות ביניהם מיטלטלים חיי האדם.

(ז) וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ, וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה.

ציפור בת חורין, חיה, מעופפת, נוטפת דם. חיים ומוות בחוברת.

(ח) וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו, וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר, וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים.
(ט) וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ, אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו וְאֶת כָּל שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ וְכִבֶּס אֶת בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם, וְטָהֵר.

את תיאור המצורע המגולח למשעי, צריך להעמיד אל מול תיאור הנזיר:

(ה) כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ, עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַה', קָדֹשׁ יִהְיֶה, גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ. [במדבר ו']

אל מול תספורת החיים הממוצעת, ניצבים שני הקצוות: שער הפרא והראש הגלוח. את החיים ראוי לחיות בתווך הממוצע, אבל התודעה צריכה את הקצוות כדי שיסמנו לה את גבולות המגרש, את האופק, את המגדלור. המצורע מהווה מגדלור, מזכיר לנו שיש קצה, שיש מלאות של חיים שגם אם לא נשיגנה, נחתור אליה כל ימינו.

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics