פרשת כי תבוא – הדיבור נותן פשר למעשה הנתינה

פרשת הביכורים ופרשת ביעור מעשרות דורשות מהאדם לומר טקסט קבוע מראש. משה מאיר חוקר מדוע

פרשת כי תבוא, פותחת בשתי פרשות מיוחדות. פרשת הבאת הביכורים ופרשת ביעור המעשר מלוות בדיבור המתאר את הפעולה. כך נאמר בפרשת הביכורים:

וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב.וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ, וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה.וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ.וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל, וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים.וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה, וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה', וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ.דברים כו, ה-י

ובפרשת ביעור המעשר:

וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ: בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת, וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי, לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי.לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ, וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא, וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת, שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹהָי, עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי. הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם, וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.דברים כו, יג-טו

מדוע דווקא בשתי המצוות האלה, יש לומר ולתאר את הפעולות הנעשות? ביחס למצוות הביכורים השאלה פחות קשה, מפני שהדיבור מוסיף את הממד ההיסטורי, את המשמעות שאיננה קיימת בפעולה כשהיא לעצמה. אבל ביחס לביעור המעשר התמיהה גדולה. יש כאן תיאור צמוד של הפעולה, והשאלה כפולה: מדוע יש צורך בליווי של דיבור? מדוע מצווה זו שונה מכל המצוות האחרות שאינן דורשות ליווי שכזה?
בעל ספר החינוך כותב: "וגם [בנוסף לפעולה] שנעיד על עצמנו בפינו בבית הקדוש שלא שיקרנו בהם, ולא עיכבנו דבר מהם, וכל כך כדי שניזהר מאוד בעניין".

הדיבור הוא עדות, רפלקסיה של האדם על מעשיו. יש בכוחו להגביר את המודעות ואת הזהירות 'בעניין'. האברבנאל מעמיד את הפרשה – בעקבות החכמים – ומורה כי יש הטיה אל עבר אי נתינה לעניים, ותוספת הדיבור היא 'הטיה מתקנת' ביחס אליה:

והיה התועלת עצום בווידוי הזה, שבעבורו ישתדל כל אדם לקיים אותה המצווה, כדי שיוכל להתוודות עליה בדברי אמת… ולא ירע עינו בתתו אותו בשערים, כיוון שעתה בעת הווידוי בירושלים ובית ה' יתברך תתפרסם נדבתו וענתה בו צדקתו ויהללוהו בשערים, כאילו הקריבוהו לפני ה'.

שני ההסברים האלה אינם מדברים אל ליבי. על פיהם הדיבור הנלווה לפעולה תכליתו להניע את האדם לפעולה, במחוזות שבהם יש מניעה או רתיעה ממנה. זה לא מוסיף כבוד לאדם ולרצונו, על כן אני מעדיף לחפש פשר אחר. חכמים הגדירו את הדיבור הנלווה למצוות המעשר כ'ווידוי'. המושג 'ווידוי' פותח פתח לאפיק אחר של הבנה. הרב סולובייצ'יק בספרו 'על התשובה', חוקר את תפקיד הווידוי במצוות התשובה. הוא מוצא שני פשרים לחובת הווידוי:

האחד: "כל אמוציה, כל תחושה, רעיון והרהור, מתבהרים לאדם ונתפסים על ידו לאחר שהצליח לבטאם במשפטים בעלי מבנה הגיוני ודקדוקי. כל כמה שאדם מתהלך ברעיונות סתומים, ויהיו שגיאים ושגיבים כאשר יהיו, כל זמן שלא הוציאם מן הנסתר אל הנגלה – הם אחרים, שונים ונעלמים."

השני: "יש דברים הרבה שאדם יודע אותם, אף הוגה בהם, ובכל זאת לא ירהיב להעלותם על שפתיו. האדם עקשן בטבעו, בונה לו מחיצות בינו לבין עצמו ומורד גם במציאות ובעובדות… הווידוי מכריח את האדם, תוך ייסורים עצומים, להכיר בעובדות כפשוטן, לבטא בבהירות את האמת כמות שהיא. יש בכך משום קרבן, משום שבירת הרצון והליכה נגד הטבע תוך כדי מכאוב."

דבריו של הרב סולובייצ'יק קרובים לליבי, אבל – לא בהקשר שלנו.  כאן, במיוחד ביחס למעשר, לא מדובר בווידוי כואב על חטא ופשע. מדובר בדיבור פרוזאי המתאר את הפעולה שנעשתה ואת הפעולות השליליות שלא נעשו. מדוע הוא נדרש? ואם הוא נדרש – מדוע דווקא כאן?
הפילוסופים הצרפתיים דלז וגואטרי, כתבו ספר מבריק בשם 'קפקא – לקראת ספרות מינורית.' הם מציעים קריאה מהפכנית בקפקא, עבורי הם שינו את כל התובנות שהיו לי על הסופר המיוחד הזה. רבים ראו בקפקא תיאולוג של העת הפוסט מודרנית. איש העוסק בניכור, בבדידות, בחיפוש אחר האל שנעלם [ב'טירה' וב'משפט' – במיוחד בסיומו – העמידה מול שער החוק]. דלז וגואטרי מורים כי קפקא תיעד מציאות בה אין פנאי לעסוק בתהומות ובפסגות הרוח. האיש הסתמי שהוא נקודה בתוך ההמון, שרוי בחיפוש מוצא ומפלט לזרמי תודעתו הנחסמים על ידי מנגנוני הכוח האדירים והעצומים. קפקא מפליא לתאר מבוכים גיאוגרפיים [כמו מסדרונות המלון הענק 'אמריקה' ומבוכי החדרים של רשויות החוק ב'משפט' או סבכי הבירוקרטיה ב'טירה']. האדם מחפש מוצא, לעיתים מוצא מפלט לכאבו בהפכו לחיה, שפתו הופכת לנהמות חייתיות חסרות פשר ומובן. זאת המציאות הנוראה שחוזה קפקא, נוראה לאין ערוך מתיאורי השבר והבדידות שתולים בו אנשים מפונקים שמחפשים משמעות והולכים לאיבוד. בהשראת המעבר הזה מעולם של משמעות לעולם זרימה חסימה מוצא ומפלט, אציע בפניכם פרשנות לדיבור המלווה את מצוות הביכורים ואת מצוות המעשר.
אני צריך לתאר את המעשה שאני עושה, במקרה שללא התיאור המילולי יהיה לו פשר אחר. הביכורים והמעשר הם מצוות של נתינה. עלי לתת את ראשית הפירות, ועלי לתת חלק מהיבול שלי. הנתינה בתורה מתקשרת תמיד לראיית האחר, העני והמסכן. אני מאבחן את הצורך שלו, ומכיוון שלי יש – עלי לתת לו משלי. אבל לנתינה יש משמעות קודמת, משמעות שאיננה מוסרית אלא אונטולוגית. תנועת האיסוף היא תנועה של עצירה ושל שימת גבולות. זה 'שלי' ולכן אני שומר עליו ולא אתן אותו לאחר. אני נועל אותו במחסן, מעמיד שומר, בולם את האחר מלקחת אותו. תנועת הנתינה היא תנועה הפוכה של שחרור, של פינוי מקום, של זרימה. הנתינה דרושה כחלק מהמנגנון של חיים בריאים. ללא נתינה אדמה לאדם האוכל ואין לו יציאות, הוא מתנפח ומרעיל את עצמו. גם אם לא היו עניים בעולם ראוי לאדם שיהיה נותן ולא עוצר. הקמצנות היא מידה רעה לא מפני שיש בה אכזריות על האחר אלא מפני שהיא משחיתה את העצמי. פעולת נתינת הביכורים ונתינת המעשר דרושה כדי להיות אדם חי מיטהר שאיננו מרעיל את עצמו באיסוף ועצירה. בא הדיבור ומורה כי מעבר לכך יש משמעות אחרת למצוות. הדיבור הנלווה לביכורים מעמיד משמעות של הכרת הטוב לריבונו של עולם הבאה לידי ביטוי בשיתוף הלוויים חסרי הרכוש והגרים. הדיבור הנלווה למעשר מעמיד משמעות של נתינת לחלשים מבחינה כלכלית – הגר היתום והאלמנה.
המשמעות המוסרית היא הקומה השניה. הקומה הראשונה היא יצירת עצמנו כאנשים נותנים, כאנשים פתוחים שידם לא קפוצה. אנשים שכאלה הם אנשים הפתוחים לאחר, שמחים בו ועמו, נהנים לשוחח אתו וגם לתת לו. כאן מתווספת המשמעות המוסרית. הדיבור מתלווה לפעולה, כי הוא בונה אותה – ודווקא אותה – מחדש, מעניק לה משמעות מוסרית.

השארת תגובה