פרשת וזאת הברכה: סוף הוא תמיד גם התחלה
המעבר בין הנהגת משה להנהגת יהושע הוא גם תחילת המעבר בין עידן הנבואה לעידן החוכמה

קטע הסיום של פרשת וזאת הברכה, הוא קטע הסיום של התורה כולה. הוא מספר את סיפור הטרגדיה הגדולה של משה:

וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל-הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֶת-הַגִּלְעָד עַד-דָּן. וְאֵת כָּל-נַפְתָּלִי וְאֶת-אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל-אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן. וְאֶת-הַנֶּגֶב וְאֶת-הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד-צֹעַר. וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר. וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד-ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל-פִּי ה'. וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וּמֹשֶׁה בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא-כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא-נָס לֵחֹה. וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה.דברים לד, א-ח

איש בודד, מסיים את חייו לבד, גם לאחר מותו לא יפקוד איש את קברו. הוא לא מסיים את משימת חייו, רואה את הארץ מרחוק ולא בא אליה. יש משהו מקומם בסוף הזה. בקטע הזה לא מופיע חטאו של משה כסיבה לכך שהוא לא נכנס לארץ ישראל. בסמיכות לסיפור מותו מופיע סיפור ראשית מנהיגותו של המנהיג הבא – יהושע:

וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי-סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת-יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה.דברים לד, ט

הסמיכות הזאת מעוררת מחשבה, אולי היא מהווה עילה לכך שמשה לא נכנס לארץ ישראל. קשה עד כמעט בלתי אפשרי להיות המנהיג שאחרי משה. אילו היה משה נכנס לארץ, היה מוסיף על הקושי הזה. בעיני בני דורנו מזכיר הקושי את מצוקתם של המנהיגים שבאו אחרי בן גוריון, 'תן לי אשראי' ביקש ממנו אשכול. ההפרדה האכזרית אמנם פוגעת במשה, אך מאפשרת ליהושע להתחיל מבראשית בארץ החדשה.
לאחר הפסוק המתאר את יהושע כמלא רוח חכמה, מופיעים הפסוקים האחרונים בתורה, החוזרים ומתארים את משה:

י וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל-פָּנִים. יא לְכָל-הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל-עֲבָדָיו וּלְכָל-אַרְצוֹ. יב וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל.

בואו ונתבונן בשני הפסוקים הללו בשני מבטים: אחד – בהם כשהם לעצמם, והשני – בהם בהשוואה לפסוק הקודם המתאר את יהושע. משה מתואר כנביא, לא סתם כנביא אלא כגדול הנביאים שלא קם נביא כמותו בישראל. מה נותר ליהושע? האם יהושע יוגדר – כבר בראשית מנהיגותו – כקטן מקודמו?
יהושע איננו מתחרה במגרש הנביאים. יהושע הוא לא נביא, הוא מתואר כחכם. יהושע מלא רוח חכמה, הוא חכם גדול. המושגים 'נביא' ו'חכם' הם מושגים טעונים וכבדים גם בתנ"ך וגם בספרות חז"ל שבאה בעקבותיו. חז"ל הם החכמים, הם שהפכו את החכמה לשדה המועדף:

אמר רבי אבדימי דמן חיפה: 'מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים.'אטו [האם] חכם לאו נביא הוא?הכי קאמר: אע"פ שניטלה מן הנביאים, מן החכמים לא ניטלה.אמר אמימר: וחכם עדיף מנביא, שנאמר (תהילים צ) 'ונביא לבב חכמה'. מי נתלה במי? הוי אומר קטן נתלה בגדול.אמר אביי: תדע דאמר גברא רבה מילתא [שאמר איש גדול (חכם) מילה (דבר),  ומתאמרא משמיה דגברא רבה אחרינא כוותייה [ואותו הדבר נאמר משמו של אדם גדול אחר כמותו]. תלמוד בבלי, בבא בתרא יב, א

בקטע הזה ישנו טשטוש מושגי בין חכם ובין נביא. החכם מופיע כנביא, הנבואה באה לידי ביטוי – למשל – באמירה של מימרא אחת על ידי שני אנשים. לעומת זאת בפשוטו של מקרא בפרשתנו ההבחנה היא חדה יותר: הנביא איננו חכם והחכם איננו נביא. משה הוא גדול הנביאים, יהושע מתחיל תקופה חדשה – תקופת הנביאים.
לכאורה היה מתאים כי בעקבות יהושע יבואו דמויות כמו עזרא הסופר, ואחריו דמויות כחכמים – כהלל שמאי ורבי עקיבא. למרות זאת בסיפור התנ"כי מופיעים אחרי יהושע עוד נביאים רבים, ביניהם – ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל. מה מקומם של נביאים אלה לאחר שהתורה מורה כי תמה הנבואה ומתחילה תקופת החכמה?
כיוון אחד לפתרון השאלה יכול להיות השערה בדבר זמנו המאוחר של ספר דברים. אבל בנקודה זאת, גם אם נקבל את התפיסה המסורתית של סדר הספרים והדמויות, אפשר למצוא פשר בהופעת נביאים לאחר מות משה והנהגת יהושע החכם.
גם בחיי הפרט וגם בחיי קבוצות וקהילות, יש רגעים של מעבר מתקופה לתקופה. סוג מסוים של דמות יורד מהבמה, וסוג אחר שונה בתכלית עולה עליה. יש שמקבלים את השינוי בידיים פתוחות, תוכנו מתאים להם, ועצם השינוי טוב להם. אבל יש רבים שאינם יכולים להשלים עם השינוי, למרות שברור שהעידן הקודם תם, הם מתעקשים להמשיך ולנסות לחיות בו ולשחזר אותו. מהסוגיה התלמודית אפשר לראות כי אפילו בין החכמים היו כאלה שהתעקשו לראות בעצמם ובחבריהם נביאים, למרות שברור שיש כאן רק שיתוף השם. [בכל זאת מתנשא אמימר לומר משפט חזק  המורה כי החכם עדיף מהנביא].  כמה קשה לומר: תם עידן הנבואה, אין עוד נביאים, עכשיו הסיפור הוא שונה – סיפורה של החכמה.
כבתורה כך בחיים, סוף הוא לא סוף. לוקח זמן עד שאנחנו מפנימים שבאמת התחיל עידן חדש, משלימים הן עם מה שכבר לא יהיה והן עם האופקים החדשים הנפתחים בפנינו. סוף התורה מהווה מראה מאתגרת ליכולת לסיים ולהתחיל התחלות חדשות.

השארת תגובה