מרדכי קפלן: הוגה ההתחדשות היהודית

מרדכי קפלן, מייסד 'התנועה ליהדות מתחדשת', התמודד עם האתגרים שהציב העידן הדמוקרטי לתרבות היהודית באמצעות חידושה של היהדות והתאמתה למציאות המודרנית, אך זאת ללא ויתור על המימד הדתי שבה. נדב ברמן-שיפמן טוען שלמרות שדמותו של קפלן אינה מוכרת בישראל, פריחת בתי-המדרש והחזרה לארון הספרים היהודי מתרחשת בארץ לא מעט בזכות הגותו ופועלו

מרדכי מנחם קפלן, מייסד הזרם הרביעי ביהדות – 'התנועה ליהדות מתחדשת' (Reconstructionist Movement) – נולד לאביו הרב ישראל ולאמו אנה קפלן בוילנה בשנת 1881 ונפטר בארה"ב בשנת 1983. במהלך 102 שנות חייו, יצר קפלן משנה הגותית ייחודית הפרושה בספרים ומאמרים רבים, היה מורה למדרש ואמנות הדרשה בבית המדרש לרבנים (JTS) ולימד באוניברסיטת 'קולומביה'.

קפלן הכיל ניגודים רבים: מחד, במוקד מחשבתו ופעילותו עמדה הדאגה לעתידו של העם היהודי כולו, אך מאידך, כאשר חש שהתנועה הקונסרבטיבית אליה השתייך אינה המקום עבורו, פרש ממנה והקים תנועה חדשה; לצד שקידתו על פיתוחה ושכלולה של הדת והתרבות היהודית בעולם הריאלי, כתב גם יומן בן עשרים ושבעה כרכים (!) העוסק בחוויות חייו ומחשבותיו; למרות שהיה בעל רוח דתית עמוקה, נתפש בעיני רבים כחילוני או ככופר במציאות האל; על אף שהיה ציוני נלהב וחי יותר מעשר שנים בישראל, פעל רוב ימיו בארצות הברית. ולבסוף, למרות שקפלן היה מאנשי הרוח המשפיעים ביותר בעולם היהודי המודרני, בישראל דמותו נשכחת ועלומה.

קפלן קיבל חינוך יהודי מסורתי ברוח ליטאית משכילית מתונה; בילדותו הגיעה משפחתו לניו-יורק, ושם התחנך במסגרות אורתודוקסיות. המִפנים המחשבתיים התפתחו אצלו עם לימודיו בסיטי-קולג' במנהטן, באוניברסיטת קולומביה, ובבית המדרש לרבנים – מסגרות בהן נחשף למכמני ההשכלה היהודית והחכמה הכללית.
אליעזר שביד זיהה שלושה הוגים יהודים שהשפיעו עמוקות על קפלן: הראשון, פליכס אדלר, חילוני אוניברסליסט, שהיה מייסד 'האגודה לתרבות מוסרית' ומורו של קפלן בקולומביה, גרם לקפלן להרחיב את מבטו אל מעבר לעם היהודי; השני, הוראס קאלן Horace Kallen)), שנאבק ברעיון כור ההיתוך האמריקאי, גרם לקפלן לדבוק ברעיון ייחודיותו של עם ישראל; השלישי, ישראל פרידלנדר, מורו ועמיתו של קפלן בבית המדרש לרבנים שתרגם את כתבי אחד-העם לאנגלית, היה מתווך חשוב בין רעיונות אחד-העם אודות 'רוח האומה' לבין קפלן, שפיתח אותם בהקשר הדתי. בעת לימודיו באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק (החל משנת 1900), נחשף קפלן גם להגות הכללית, בעיקר לפילוסופיה ולסוציולוגיה, דרך כתבי וויליאם ג'יימס ומורו הנרי סידג'וויק (Sidgwick).

הגותו של קפלן קרובה במובנים רבים לפרגמטיזם, ענף בפילוסופיה האמריקאית שהמאפיין העיקרי שלו הוא התנערות מהניסיון לדעת את 'הדבר כשלעצמו' והתמקדות בָּתִפקוּד של הרעיונות במציאות והשפעתם על העולם. כמו הוגים פרגמטיסטיים אחרים, כגון ויליאם ג'יימס, התמקד קפלן בהשלכות החברתיות, המוסריות והפסיכולוגיות של האל, ולא בקיומו המטאפיזי כשלעצמו. עם זאת, הטענה הנשמעת לעתים כי קפלן היה "כופר" וכי התכחש למימד המטאפיזי הקיים במציאות הינה שגויה. תפיסת האלהים של קפלן נמצאת במחלוקת בין חוקרי הגותו, אך רובם סבורים שהוא האמין במציאות האל ובקיומו של מימד נשגב מן האדם. לדעת קפלן האל אינו ישות טרנסצנדנטית ונבדלת מהעולם אלא אימננטית, השוכנת בתוך המציאות. במובן זה, תפיסתו דומה לזו של הוגים קבליים וחסידיים, אם כי בשונה מהם הוא הדגיש את זיהוי האלוהות עם תהליכי הקִדמה והשאיפה לטוב, לחירות ולצדק הקיימים באדם ובעולם.

קפלן היה מהחשובים שבמנסחי תפיסת היהדות כתרבות כוללת ולא רק כדת. למרות זאת, הוא ראה בדת מרכיב יסודי בזהות היהודית, לצד הלאום, השפה העברית וארץ ישראל; לדידו, שלילת היסוד הדתי שביהדות הינה פעולה הרסנית. הבנת היהדות כתרבות באה לידי ביטוי אצלו בניסיון לעמוד על הדרכים בהם תִפקדה היהדות בעבר, ולחדשה בהווה לאור תפקידים אלו ולאור צרכי הזמן המשתנים; לכן הטרידו אותו שאלות היסוד בקיום היהודי בעולם המודרני. כפי שמעיד עליו מל סקולט (Mel Scult), מהדיר יומניו וחוקר כתביו, "חייו היו מכוונים למשהו ברור. הוא הקדיש אותם בנאמנות לפתרון הבעיה העיקרית שלו: כיצד להציל את העם היהודי" ('יהדות מתחדשת, הביוגרפיה של מרדכי מ. קפלן', עמ' 15).

קפלן בחולות ראשון לציון בעת ביקורו בארץ בזמן פתיחת האוניברסיטה העברית, 1925
(באדיבות הדסה מושר; מתוך אתר האינטרנט "The Kaplan Corner")

קפלן חשב כיצד יוכלו היהדות והעם היהודי לשרוד את מה שהוא כינה 'העידן השלישי בתולדות היהדות', שהוא העידן הדמוקרטי: האם יש להשיל מהיהדות את עוּלה של הדת ולחלֵן אותה? או שמא ההסתגרות והשמרנות האורתודוקסית היא זו שתציל את היהדות מכליה? לדעתו התשובה לשתי שאלות אלה היא שלילית. קפלן ניתח את דרכי התגובה המרכזיות של היהדות למודרנה בספרו המרכזי Judaism As Civilization (1934), וטען כי הן מובילות לאבדון: הגישה החרדית תמנע מהעם היהודי לשרוד את האתגרים שמציב לה העידן הדמוקרטי, ואילו החילון מתעלם מחשיבותה היסודית של הדת בתרבות; כאמור, לדעת קפלן אין לתאר תרבות חיונית ללא יסודות דתיים.

קפלן מימש את רעיונותיו הלכה למעשה: הוא היה ממכונני ה'מרכז הקהילתי היהודי' בארה"ב (Jewish Community Center – JCC), שהפך את בית הכנסת למרכז דתי-תרבותי שוקק חיים. בשנת 1922 ייסד את קהילת 'האגודה לקידום היהדות' (Society for the Advancement of Judaism – SAJ) במערב מנהטן. בתו, יהודית קפלן, היתה ליהודיה הראשונה שקראה שם בתורה במסגרת טקס בת-המצוה שחגג לה בקהילתו.

בהקדמה לספרו של קפלן 'ערכי היהדות והתחדשותם', שואל אליעזר שביד: "מה מסביר אפוא את העובדה שלמרות התמקדותו של קפלן בסדר היום של הציונות העובדת בארץ ישראל לא זכו מסריו לתהודה הולמת [בישראל]?" (עמ' ד). תשובתו של שביד היא משולשת: המרד של החלוצים בממסדיות הדתית, הדימוי הגלותי והנוצרי שדבק בתנועות הרפורמה, והריאליזם האנטי-משיחי של קפלן, שנגד את חווית הגאולה וה"אתוס ההירואי" של החלוצים – כל אלו מנעו מהגותו של קפלן להתקבל בארץ.

עם זאת, מאז השתנתה התמונה וכפי שמציין שביד, התודעה היהודית הישראלית מוכנה להכיר כיום בתפקיד "החיוני שהדת ממלאת בפועל בעיצובה של ציביליזציה מתוקנת" (עמ' ז). התהליכים שהובילו למצב זה, הקשורים לשיבה המחודשת ל'ארון הספרים היהודי' תוארו לאחרונה על-ידי יאיר שלג בספרו 'מְעִברי ישן ליהודי חדש: רנסנס היהדות בחברה הישראלית', ובמידה רבה הם תוצאת פועלו של קפלן. פריחת בתי-המדרש וההתחדשות היהודית בישראל התרחשה לא מעט בזכות הבסיס ההגותי והמעשי שהניח.

השאלה אם אכן יוכר קפלן כאחד מאבות הרנסנס הזה אינה ענין הסטורי גרידא: במובנים רבים מתמודדת היהדות הישראלית כיום עם שאלות רבות שקפלן עסק בהן, וכוחות חזקים בתוכה דוחפים אותה לקיצוניות – הן בקוטב הדתי והן בזה החילוני. משנתו של קפלן עשויה לתת ליהדות הישראלית כלים פוריים להתמודדות עם צורותיו השונות של הפונדמנטליזם בן-זמננו, ולסייע בגיבושה של זהות יהודית עמוקה ופתוחה.

השארת תגובה