תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

להקת שלוה בהרטמן: "יש לנו מגבלה, אבל אנחנו גם כמו כל אדם אחר"

 

להקת שלוה, שלפני כחודש הייתה על בימת האירווזיון בתל-אביב, הגיעה להופיע בערב סיום השנה החגיגי של תיכון ומדרשיית הרטמן. לפני 12 שנה הם הוזמנו למכון הרטמן לראשונה – אז כלהקה צעירה ואלמונית – והשבוע הם כיכבו על הבימה לאחר שהעזו, חלמו והגשימו.

בשנת 2007 הוזמנה למכון הרטמן בירושלים חבורה אלמונית וצעירה (גם בגיל חבריה) בשם "להקת שלוה". חברי הלהקה, בעלי מוגבלויות שונות כתסמונת דאון או לקויות ראייה, הוכיחו כבר אז שהם עשויים מחומר מיוחד, כשהשתתפו בהופעה לגיוס כסף לסלי מזון לנזקקים. ועדיין, ספק אם מישהו מהם העז אפילו לחלום שקצת יותר מעשור לאחר מכן, הם יהפכו לאחת הלהקות הפופולריות בישראל, יופיעו על בימת האירוויזיון ויהוו השראה למיליוני צופים בישראל ובעולם.

השבוע שוב הגיעה להקת "שלוה" להרטמן, והפעם כדי להופיע בערב סיום השנה של תיכון ומדרשיית הרטמן. שתיים מתלמידות המדרשייה, שירה בנבג'י וקרן נידם-אורביטו, פגשו את חברי הלהקה ושמעו מהם על הדרך שעשו.

איך היה להופיע בבמה הכי גדולה בעולם?

יוסף עובדיה (תופים): "מבחינתי זה היה מדהים ומרגש. רגע מאוד משמעותי בחיים שלי. אני חושב שהראנו משהו, שעשינו שינוי חברתי גדול".

גיא ממן (קלידים): "מכיוון שאני לא רואה כל-כך טוב, אני לא הבנתי כמה הדבר הזה גדול. רק כשמחאו כפיים הרגשתי את העוצמה הרבה, וזה היה מדהים".

החיים האישיים שלכם השתנו בעקבות ההופעה הזו?

ענאל כליפה (שירה): "כבר בתקופה של 'הכוכב הבא לאירוויזיון' התחילו לזהות אותנו ברחוב, וזה כמובן רק הלך וגבר. גם לפני כן היינו להקה שעובדת, והופענו בחו"ל, אבל לא היינו עד כדי כך מפורסמים".

דינה סמטה (שירה): "היום-יום שלנו השתנה, ואנחנו עדיין מנסים להבין איך הוא נראה… אפשר לומר שעברנו לגור באוטובוס. אנחנו קמים, מתארגנים, יוצאים לחזרה או להופעה וחוזרים בלילה. זה מאוד עמוס".

עד כמה קשה הייתה לכם ההחלטה לפרוש מהאירווזיון בגלל חילול שבת?

ממן: "הלהקה שלנו מורכבת מאנשים שהם ברמות שונות של אמונה דתית. יש לנו חרדי, דתיים ודתיות, ויש גם אתיאיסט כמוני. אני לא יכול לומר שההחלטה הייתה קלה. התווכחנו. הייתה מחשבה שאולי רק חלק יופיעו וחלק לא, אבל הגענו למסקנה שהשלמות של הלהקה חשובה יותר מכל אירוויזיון".

כליפה: "מבחינתי זו ההחלטה הכי טובה שהחלטנו בחיים. היא הייתה החלטה כל-כך קשה, אבל בסופו של דבר הרווחנו את הכול. תראו איפה אנחנו עכשיו. מי יודע מה היה קורה אם היינו מחליטים להופיע בשבת. אולי היינו מתפרקים".

שי בן-שושן (מנהל מוזיקלי): "אני למדתי המון מההחלטה הזו. בעבר הייתי לוקח החלטות לבד, וגם בהקשר הזה חשבתי מה ניתן לעשות, אבל כשהקשבתי לחברים, ובעיקר לענאל, נזכרתי מהי החשיבות של שמירת שבת, ואני מודה לה על כך".

הדעה הרווחת היא שהנוכחות והפרסום שלכם גורמים לשינוי הגישה כלפי אנשים עם מוגבלויות. האם לדעתכם זה נכון?

סמטה: "נראה לי שזה נכון. אני חושבת, גם לפי מה שאני שומעת, שאנחנו מהווים השראה ותמיכה עבור אנשים עם צרכים מיוחדים. אנחנו, יש לנו מגבלה, אבל אנחנו גם כמו כל אדם אחר – חולמים, רוצים ועושים. וכשרואים אדם שיש לו קושי והוא עומד על הבמה עם חיוך על הפנים, מגשים חלום, אני מקווה ומאמינה שזה מדרבן".

ממן: "אני חושב שגם הורים לבעלי מוגבלויות מאמינים בילדים שלהם יותר עכשיו".

כליפה: "אני גם חושבת שזה לא מסתיים עם בעלי מוגבלויות. כשילדה אומרת לי שפעם היא לא הייתה מקובלת, ובעקבות המסר שלנו שצריך לקבל כל אדם התחילו לאהוב אותה, זה מרגש אותי".

עוד בנושא
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics