לא בבית ספרינו: חינוך, תרבות וקהילה למניעת אלימות

איך נראה סדר יום של בית ספר יהודי-ערבי שנמצא בכפר ערבי? איך מתמודדים הלכה למעשה עם הימים הלאומיים בלוח השנה? מה עושים עם החגים? מה קורה כשישנם אירועי אלימות? מה עושים כשוועדת המעקב של החברה הערבית מחליטה על שביתה כללית? ואיך מגייסים תלמידים, בעיקר יהודים, להגיע לבית ספר בכפר ערבי?

ד"ר חסן אגבריה מנהל בית הספר "יד ביד" בכפר קרע נפגש בשבוע שעבר עם בוגרי תוכנית "מן הבארות" של מכון הרטמן, המיועדת לאנשי חינוך יהודים וערבים, ותיאר בפניהם את צומתי ההכרעות החינוכיות שהוא נתקל בהם כמוביל מוסד חינוכי דו-לאומי. הוא הסביר כיצד בית הספר מתמודד עם האתגרים – ומאפשר, לדבריו, לזהויות הערבית והיהודית לחיות זו לצד זו, בלי שאחת מהן תוותר על זהותה ועל הסיפור שלה.

הבוגרים נפגשו גם עם פרופ' חאלד אבו-עסבה, ששוחח עמם על השינויים התרבותיים שעוברת החברה הערבית – מחברה מסורתית חקלאית לחברה מודרנית ופוסט מודרנית: חברה שבה חלק אחד נאבק לשמר את מסורת בית הוריו, חלק אחר טרוד בהגשמה עצמית, אקדמית וכלכלית, וחלק נוסף נע בין שני העולמות. הוא טען כי שינויים אלו מובילים למתחים ולקווי שבר פנימיים, שמובילים לתחושות ניכור וכן לאלימות הפנימית שממנה סובלת החברה הערבית.

את מפגש הבוגרים פתחה נטלי חילו מונייר, עובדת רווחה בעיריית לוד, שהיא גם מנחה ב"מן הבארות" ובעברה ניהלה מקלט לנשים מוכות. המשתתפים התחלקו לקבוצות קטנות ושוחחו על אתגר האלימות בבתי הספר וכיצד ניתן להיעזר בחינוך, בתרבות ובקהילה כדי למנוע אותה.

כמה ימים קודם לכן נפגשו במסגרת תוכנית "מן הבארות" כ-100 אנשי חינוך ברחבי הארץ: קבוצת מורים בחיפה למדה על ערך האדם עם ד"ר אימן אגבריה ופרופ׳ דני סטטמן, קבוצת מנהלים באזור הצפון למדה עם שייח איוב אבו דיב בנושא זהות, ובאזור המרכז נפגשו מורים משני בתי ספר, מכפר ברא ומקריית אונו, ללימוד משותף.