תמכו בנו
כי תישא : על אכזבות ותקווה

השבוע, קרן הראל גורדון, תשתף אותנו על פרשת השבוע מנקודת מבטה.
פרשת כי תשא, על אכזבה ותקווה.

אני רוצה לדבר היום על משהו ששמתי לב אליו כשקראתי שוב את הפרשה. יש משהו שחוזר על עצמו בכל מיני מקומות בפרשה שלנו ובצורות שונות וזה – האכזבה. מה זה אומר להתאכזב? 

המילה אכזבה באה מהשורש כזב, המציאות מהתלת בנו.
חשבנו שמשהו יקרה וזה לא קרה. האכזבה היא  תחושה של מפח נפש. להתאכזב, זה להאמין שיקרה וזה לא קורה, שמשהו היה צריך לקרות והוא לא קרה. 
אני חושבת על כל הפעמים שבשנה האחרונה התאכזבנו. כשקיווינו לצאת לטיול והוא התבטל, כשרצינו ללכת למסיבת יום הולדת של חברה – ונכנסנו לבידוד, כשחשבנו שנצליח במשהו.. ולא הצלחנו. אכזבה מכילה בה גם את החוויה של היובש. כמו נחל אכזב – אנחנו מגיעים לנחל וחושבים שיהיו בו מים – אבל אין בו.
איזו אכזבה. הוא יבש. אין בו חיות. 

בפרשה שלנו יש המון, אבל המון אכזבות. וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר העם מחכה, ומחכה ומחכה שמשה ירד מן ההר, שיחזור אליהם. והוא לא מגיע. והם מתוך האכזבה ואולי המחשבה שהוא לא יחזור, פונים אל אהרון מתוך היאוש. והקב״ה – מסתכל ואומר למשה – לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ. איזו אמירה. ״עמך״? האם ישראל הם לא עמו של הקב״ה? אבל הקב״ה מאוכזב, הוא מסתכל על עמ״י ולא יכול לקבל שהם העם שלו. 

ומשה – גם הוא, למרות שהוא מנסה להגן על העם, גם הוא כל  כך מאוכזב. מאוכזב וכועס ומופתע.  ומתוך סערת הרגשות הזו הוא משליך את הלוחות ושובר אותם. הלוחות שהם מעשה אלוהים, מכתב שחרות על הלוחות. אבל משה מאוכזב לא רק מן העם אלא גם מאהרון ״מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה״. אהרון – משה צועק – איך יכולת? ציפיתי ממך ליותר, ואתה… איך יכולת? גם אהרון – אולי הוא גם מאוכזב. מעצמו. מכך שציפו ממנו למשהו והוא לא עמד בזה. וכמה גדולה יכולה להיות האכזבה העצמית שלנו מעצמינו. 

אז מה נעשה עם כל האכזבה הזו? הפרשה שלנו לא משאירה אותנו בלי אפשרות לתשובה. חטא העגל אמנם הביא על העם מכה ומגיפה והקב״ה היה נחרץ לכלות את העם כולו. אבל משה, מזכיר לקב״ה את הברית.
הוא מזכיר לקב״ה שאפילו שהעם הזה הוא עם קשה עורף (תשימו לב כמה פעמים הביטוי הזה מופיע בפרשה) אפילו שהעם הזה הוא פרוע – הוא העם של הקב״ה. ואת הקשר הזה אי אפשר לנתק. 

המעשה שעושה משה (ובשנה הבאה  בע״ה אנחנו נדבר על הבקשה הכל כך מדהימה של משה לראות את פני האלוהים,  ועל התשובה העוד יותר מדהימה של אלוהים – לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי)
המעשה שעושה אלוהים – זה להחזיר תקווה. 
כי אם יש משהו שהוא התיקון של האכזבה, זו הידיעה שיש תקווה. לא תמיד אפשר לתקן הכול, אי אפשר להחזיר אחורה. והאכזבה לא נעלמת. אבל יש אפשרות להיאחז בתקווה שמחר – אולי משהו יאיר ויחיה אותנו. 

הקב״ה מצווה את משה לפסול לוחות שניים. הם לא הראשונים, הראשונים נשברו ואי אפשר לאחות אותם. אבל אפשר לתת לוחות חדשים. ובנתינה של הלוחות השניים אנחנו גם מקבלים את מידותיו של הקב״ה – ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת: נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה. ומיד משה מבקש שהקב״ה יסלח. לא סתם אנחנו אומרות ביום כיפור, ברגע הנעילה את 13 המידות של הקב״ה. כי הן מחברות אותנו אל הסיפור הזה – של האכזבה העצומה, ויכולת זריעת התקווה. 

כנראה שאין חיים ללא אכזבות. הפרשה שלנו מלמדת אותנו את זה. רגעי קדושה עצומים יכולים להסתיים במפח נפש גדול. אבל הכוח הגדול הוא לא בזריקת אחריות, לא בשבירת הלוחות, לא פנייה לאלוהים אחרים. הכוח הגדול טמון ברחמים ובסליחה. ביצירת האפשרות האמיתית לתקווה.  

אני רוצה לשלוח אתכן לעבודה אישית, וכיוון שבע״ה שבוע הבא אנחנו נפגשות – אני רוצה לשלוח אתכן הבייתה לדבר בשבת על אכזבות ואיך אנחנו מתמודדות עם אכזבות.
הכיתה שתאסוף כמה שיותר תובנות/טיפים/עצות לאיך אנחנו מתמודדות עם אכזבות שונות בחיים (וכמובן שתסבירו בשבת איך זה קשור לפרשה…) הכיתה הזו תזכה בע״ה במאפינס ממני – ולא להתאכזב – כי אני עושה מאפינס בננה עם קמח מלא. שבת שלום. 

השארת תגובה