יום הכיפורים: ברית של לוחות שניים

איך מעצבים הלוחות שניתנו ביום כיפור את המסורת? ומה אפשר ללמוד מהם על תפקידו של האדם? זרקור על היבט נוסף של היום הקדוש

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים.  בִּשְׁלָמָא [נניח] יוֹם הַכִּפּוּרִים מִשּׁוּם דְּאִית בֵּיהּ [שיש בו] סְלִיחָה וּמְחִילָה יוֹם שֶׁנִּיתְּנוּ בּוֹ לוּחוֹת הָאַחֲרוֹנוֹתתלמוד בבלי, סדר מועד, מסכת תענית, דף ל ע״ב

בכל שנה אני משתדלת להיכנס ליום כיפור עם הכנה מסוימת. הפעם אני מוצאת את עצמי מתבוננת דווקא בפן הפחות מדובר של היום – יום שניתנו בו ״לוחות אחרונות״. מתן תורה מועד ב׳. אחרי חטא העגל ואחרי שמשה שבר את הלוחות הראשונים – שעליהם נאמר ״כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים״ – ה׳ סולח לעם ומשה יורד מההר עם לוחות שניים, מעשה ידיו.

פְּסָל-לְךָ שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי, עַל-הַלֻּחֹת, אֶת-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר הָיוּ עַל-הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ. וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל-מֹשֶׁה, כְּתָב-לְךָ אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:  כִּי עַל-פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית–וְאֶת-יִשְׂרָאֵל.  וַיְהִי-שָׁם עִם-ה׳, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה–לֶחֶם לֹא אָכַל, וּמַיִם לֹא שָׁתָה; וַיִּכְתֹּב עַל-הַלֻּחֹת, אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִיתשמות לד 

מה אפשר ללמוד מהברית של הלוחות השניים? ואיך ייתכן שאמר הרב סעדיה גאון כי ״השניים מכובדים מהראשונים״? ואולי דווקא צודק רבי אברהם אבן עזרא שחולק עליו: ״כי מכתב האחרונים כמכתב הראשונים – מכתב אלהים הוא. והנה הם במכתב שווים כראשונים, ועל דעתו בראם השם, והשניים פסלם משה מאבן נבראת. והנה מעשה משה נכבד ממעשה אלהים?!״

אז איזו ברית אנחנו מקבלים על עצמנו ביום שבו ניתנו לוחות שניים?

לפי המדרש, זוהי ברית שכוללת תורה שבעל פה. בלוחות השניים קיים פוטנציאל אינסופי, שבכוחה של עבודת האדם להוציאו לפועל דרך מעשה הלימוד והפרשנות:

הִתְחִיל [משֶׁה] מִצְטַעֵר עַל שִׁבּוּר הַלּוּחוֹת, וְאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַל תִּצְטָעֵר בַּלּוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, שֶׁלֹא הָיוּ אֶלָּא עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת לְבָד, וּבַלּוּחוֹת הַשְּׁנִיִּים אֲנִי נוֹתֵן לְךָ שֶׁיְהֵא בָהֶם הֲלָכוֹת מִדְרָשׁ וְאַגָּדוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְיַגֶּד לְךָ תַּעֲלֻמוֹת חָכְמָה כִּי כִפְלַיִם לְתוּשִׁיָּה.שמות רבה מ״ו

וכך מסביר זאת הנצי״ב מוולוז׳ין: ״בלוחות הראשונות לא ניתן כח החידוש אלא מה שקיבל משה דיוקי המקראות והלכות היוצא מזה אבל לא לחדש דבר הלכה ע״י י״ג מדות וכדומה הויות התלמוד.. אבל בלוחות השניות ניתן כח לכל תלמיד ותיק לחדש הלכה ע״פ המדות והתלמוד… ומזה הטעם עצמו ציווה הקב״ה שיהיה הלוחות השניים בפיסול ידי משה; לא משום שלא זכו למעשה אלהים, אלא להורות דהלכה המתחדשת בכח לוחות הללו היא השתתפות עמל האדם בסיעתא דשמיא כמו עצם הלוחות, שהיה מעשה משה וכתיבת הקב״ה…דבזה הפרט היו לוחות שניות מכובדים מן הראשונות״.

כלומר, אנחנו לומדות ולומדים איך לחיות על פי התורה, בזכות לוחות מעשה אדם, שניתנו אחרי שבירת הלוחות הראשונים, מעשה אלוהים. ההשתתפות שלנו בתהליך הפרשני היא שמאפשרת קבלת תורה שהיא תורת חיים. שותפות בין האדם לאלוהים היא שמכינה כלי שמסוגל לקבל אור בלי להישבר. העמל – החידוש שלנו בתורה, מתוך הקשר והניסיון המתמיד להבין את רצון ה׳ – הוא שמאפשר לתורה לחיות על פני האדמה, באמונתנו ובמעשינו המשקפים את חלקנו בברית.

כי המעשה הוא העיקר. רבי ישראל הבעל שם טוב מלמד שהבת קול שיוצאת בכל יום מהר חורב (משנה אבות ו) היא הרהורי התשובה הבאים לאדם. כדי שלא נפספס את האפשרות לתשובה, אומר ר׳ לוי יצחק מברדיטשב, אנחנו צריכים מיד ברגע ההתעוררות לתשובה לעשות מעשה: ״ובאמת התעוררות הוא רק על רגע אחד ואחר כך הולך התעוררות והוא בסוד מטי ולא מטי [נוגע ולא נוגע]. אבל האדם, בשעה שמגיעה התעוררות, צריך לאחוז בה ולדבק עצמו בה בכל כחו, דהיינו לעשות תיכף ומיד איזה מצוה היינו צדקה או תורה ובזה מתקשר בה״.

וכך גם בימים הללו המוקדשים לתשובה. כל העניין של עשרת ימי תשובה – מלמד השם משמואל, האדמו״ר מסוכטשוב בשם אביו, הוא כי תשובה לא יכולה להישאר בגדר רעיון. היא דורשת מעשים. ״בראש השנה הכל עושין תשובה, אבל היא עדיין במחשבה, וצריך התשובה במעשה – שלא יתכן בראש השנה שהוא יום טוב. מתקנין זה בעשרת ימי תשובה שהם ימי חול״.

קראתי משהו יפה והתעורר בי רצון לתת צדקה? עלי לא לתת לרצון היפה למלא אותי בתחושה טובה. אלא לקום ולעשות מעשה, לפתוח את הכיס בעקבות פתיחת הלב. עשיתי חשבון נפש והבנתי שפגעתי במישהו? לא להסתפק בהבנה. לבקש סליחה, לעשות תשובה באמת.

שנזכה לשנה של מעשים. שנה שבה מסעות רוחניים יובילו אותנו ליישום מעשי גשמי בעולם הזה. שנה שבה ניקח את הרעיונות החברתיים הגדולים, היפים, שאנחנו דוגלים בהם, ונמצא את המעשה שלנו בתוכם, את התיקון שאנחנו יכולים להוסיף. שנהיה שותפים בברית, ונתקן עולם במלכות שדי.

השארת תגובה