תמכו בנו
ויקהל פקודי : על המראות הצובאות

השבוע, אסף רוזן צבי משתף אותנו על פרשת השבוע, פרשת ויקהל-פקודי מנקודת מבטו.

פרשיות ויקהל פקודי החותמות את ספר שמות, מפרטות את מלאכת עשיית המשכן וכליו. בתיאור עשיית הכיור (שמות לח, ח) נאמר:
"וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" פירושים שונים ניתנו לתיאור ה'מראות הצובאות' שמהן נעשה הכיור. אחד הפירושים המקובלים, על סמל המדרש, הוא שהכיור היה עשוי ממראות נחושת שנדבו נשים למשכן.

אולם ישנם שני כיוונים שונים לתיאור זה. האחד מופיע באבן עזרא:
וטעם הצבאת – כי משפט כל הנשים להתייפות, לראות פניהם בכל בקר במראות נחשת או זכוכית, לתקן הפארים שהם על ראשיהם … והנה היו בישראל עובדות השם שסרו מתאות זה העולם, ונתנו מראותיהן נדבה, כי אין להם צורך עוד להיות יפות, רק באות יום יום אל פתח אהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצות.

לפי הסבר זה, המראות מסמלות את דרך הנשים להתייפות ואת מידת התאווה, ומסירת המראות למשכן מבטאת את נטישת דרך זו והקדשת חייהן של הנשים לעבודת ה'. העיסוק הנשי ביופי מוצג כאן כניגוד לדרך התורה והמצוות ועל כן בהפיכת המראות לכיור הנחושת יש מעין התנזרות מהבלי העולם הזה.

כיוון אחר מופיע בדרשת התנחומא שמובאת בפירוש רש"י:
במראות הצובאות – בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עזבו מלהביא למלאכת המשכן לנדבתו. והיה משה מואס בהם מפני שעשויין ליצר הרע. אמר לו הקב״ה: קבל, כי אילו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו נשים הללו צבאות רבות במצרים. כשהיו בעליהן יגיעין מעבודת פרך בשדה, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם, ונוטלות המראות, וכל אחת ואחת רואה עצמה עם בעלה במראה, ומשדלתו בדברים אני נאה ממך. ומתוך כך מביאות אותם לידי תאוה ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם, שנאמר: "תחת התפוח עוררתיך" (שיר השירים ח, ה).

לפי דרשה זו, משה חשב שאין זה ראוי להשתמש במראה המייצגת את התאווה ויצר הרע, לצורכי קדושה. אך הקב"ה מלמד את משה שאין ניגוד ביניהם, שהרי אותה מראה – כלי התאוה וסמל ההתקשטות הנשית – שימשה גם לצורך קדוש וטהור של הדאגה להמשך עם ישראל בגלות מצרים. דרשות אלו מצטרפות לדרשות נוספות העוסקות בתפקידן של הנשים בגאולת מצרים: "בשכר נשים צדקניות נגאלו ישראל" – דרשות המבוססות כבר על תפקידן הבולט של נשים בסיפור המקראי של יציאת מצרים: המיילדות, אמו של משה, אחותו מרים ובת פרעה, ומרחיבות ומעצימות את תפקידן זה. [דרשות אלו על תפקידן המרכזי של הנשים בגאולת מצרים, מופיעות גם כבסיס לחיובן של נשים במצוות החג, כפי שניתן לראות ברש"י שמסביר את דברי הגמרא בפסחים ט ע"א-ע"ב 'נשים חייבות בארבע כוסות שאף הן היו באותו הנס'].
אם כן, לפנינו שתי נקודות מבט שונות על היחס שבין עבודת ה' לבין העולם החומרי, התאווה, ההתקשטות, ואולי במידה רבה של זהירות והסתייגות ניתן לומר גם של ה'נשיות'. ההסבר של הראב"ע רואה ניגוד בין העולמות ועל כן מעבר לעולם הקודש דורש נטישה של עולם התאוות החומרי. בניגוד לכך, המדרש שמובא ברש"י מציג כיצד התאוות, היצר או ההתקשטות הנשית ששימשה את הנשים במצרים – יכול וצריך להיות חלק מעבודת ה', ולא זו בלבד אלא שעבודה זו חביבה על הקב"ה במיוחד.

חזק חזק ונתחזק!

השארת תגובה