תמכו בנו
ויגש : בכי של פורקן ומרפא

השבוע, קרן הראל גורדון, מספרת לנו מנקודת מבטה על קדושת י' בטבת ופרשת ויגש.

פרשת ויגש היא ללא ספק אחת מהפרשות המרגשות הדרמטיות של התנ״ך כולו. עומדים אחי יוסף מולו מפוחדים ונרעדים, בנימין מואשם בלקיחת הגביע והם מבינים שאולי עוד רגע הם יאלצו לעמוד מול יעקב אביהם חסרים עוד אח. והפעם לא יוכלו לטעון שחיה רעה אכלתהו.

אנחנו מכירות מהפרשה הקודמת את יוסף שהוא יודע לבכות.
יוסף השליט הגדול, זה שעבר הרבה תהפוכות ותהליכים לא מונע מעצמו את הדמעות. אבל בפרשה שלנו הדמעות של יוסף הן לא רק בינו לבין עצמו, הפעם הבכי שלו הוא בכי של פורקן ומרפא.

אחרי הנאום הקשה והמרגש של יהודה שבו הוא מציב את עצמו אל מול יוסף ומצהיר כי הוא ערב לאחיו בנימין ואינו יכול לסכן את חיי אביו הזקן, הפסוק מספר לנו – שיוסף לא יכל להתאפק. כשהוא שומע את יהודה מצהיר על כך שהוא לוקח אחריות על אחיו הצעיר, שהוא ערב לו.
הוא אחראי לו – יוסף מבין שהאחים שלו עברו תהליך. הם השתנו.
ואז הוא פורץ בבכי. ועוד איזה בכי. ויתן קולו בבכי וישמעו מצרים וישמע בית פרעה. עכשיו הוא כבר לא מסתיר את הדמעות. אבל האחים לא כל כך יודעים מה לעשות.

ככה אנחנו לפעמים, כשמישהו פתאום פורץ בבכי לידינו אנחנו נבהלות, לא תמיד אנחנו יודעות מה נכון לעשות. ובטח ובטח האחים כשהם מבינים מי בעצם עומד לפניהם.

יוסף לא משאיר להם זמן להתלבט. הוא מספר ומדבר. האחים שלא יכלו דברו לשלום גם עכשיו לא יכלו לענות כי נבהלו. ואחרי שיהודה ניגש, הם עכשיו פוחדים – ויוסף קורא להם להתקרב.
קודם כל – בואו-תעמדו קרוב אלי.
יש לנו דברים לדבר עליהם ולבכות עליהם.

וכשהוא מסיים לדבר – הוא נופל על צווארי בנימין והם שניהם בוכים אחד על השני המדרש אומר לנו שהם שניהם בכו על שני המקדשים שעומדים להיבנות בנחלות שלהם ויחרבו. ואז יוסף – מתקרב עוד אל האחים המבוהלים. הוא מנשק ובוכה עליהם.  ואז, רק אז – דיברו אחיו איתו.

מה קורה שם?
כשאנחנו במציאות של קונפליקט, במציאות של כעס וריב, במציאות של ריחוק אחד מהשנייה – מאד קל להתמקם כל אחת בעמדה שלה.
יוסף מלמד אותנו מהו פיוס אמיתי.

המדרש אומר: ״ויתן את קולו בבכי, כשם שלא פייס יוסף את אחיו אלא בבכיה, כך, הקב"ה אינו גואל את ישראל אלא מתוך בכיה, שנאמר (ירמיה לא): בבכי יבואו ובתחנונים אובילם״. יוסף מבקש להתקרב. במילים, בקרבה הפיזית. בבכי. והוא בוכה על האחים שלו – על מה שהם עברו, על מה שהוא עבר. והבכי מאפשר את הפיוס. הוא שובר את החומות שנבנו מאד הימים שלא יכלו דברו לשלום. 

מחר י׳ בטבת. היום שבו הוטל המצור על ירושלים. יום הקדיש הכללי. מצור שהוביל לחורבן הבית. היום שבו אנחנו זוכרות את כל מי שאין מי שיזכור אותם. 

החיבור בין הפרשה ובין המשמעות של היום הזה הוא עמוק. אנחנו נמצאות היום בימים של קונפליקט, ימים של  מתיחות , ימים של התרחקות אחד מהשנייה – ואנחנו זקוקות לפיוס פנימי, לבכי אחד על צווארי השניה בכדי שנוכל לדבר ואחות קרעים. אנחנו בערב של היום שמזכיר לנו שאנחנו ערבות אחת לשניה. כמו שהיה יהודה ערב לבנימין. יש לנו אחריות לזכור, אחריות לדאוג לקיום של כולנו.

שנזכה לימים של גאולה, לא לימים של מצור. שנזכה לבכות ולהתפייס. לדבר ולסלוח. שנזכה להיות ערבות אחרת לשניה. שבת שלום. 

השארת תגובה