תמכו בנו
ההיסטוריה של המחר | מאת יובל נח הררי

בספרו ההיסטוריה של המחר, חוזה יובל נח הררי את הבסת המוות על-ידי האדם כאחד מהיעדים המרכזיים אותה תשיג האנושות בעתיד. לעומת זאת, כפי שמראה נדב ברמן שיפמן, המסורת היהודית רואה בסופיות האדם ערך חיוני וחשוב, שיש לו השלכות אתיות המתממשות באמצעות מושג ה'ברית'

בספרו הקודם, קיצור תולדות האנושות, תיאר פרופ' יובל נח הררי את האבולוציה של ההיסטוריה האנושית – המהפכה הלשונית, החקלאית, המדעית והתעשייתית – והביע חשש כבד לגבי עתיד האנושות: "האם יש דבר מסוכן יותר מאשר אלים חסרי סיפוק וחסרי אחריות שאינם יודעים באמת מה הם רוצים?" (עמ' 416). ספרו הנוכחי של הררי, ההיסטוריה של המחר, קובע כי האנושות הצליחה למגר את הרעב, המגפות והמלחמות (טיעון שרחוק מלהיות מובן מאליו), ומעלה את השאלה: "מה נעשה עם עצמנו? מה יעשו המדענים, הממציאים, הממשלות, הבנקים והמשקיעים? יכתבו שירה?" (ההיסטוריה של המחר, עמ' 24). בתשובה לכך מציב הררי שלושה 'יעדים' לאנושות: הבסת המוות, השגת האושר ו'שידרוג האדם לאל'. היעד הראשון עשוי להיות מושג באמצעות תהליכים רפואיים ש'ישדרגו' את האדם ויאריכו את חייו ללא קץ והשני – בעזרת הִנדוּס מערכת החישה והקוגניציה שיאפשר חיים ב'אושר נצחי'. לגבי האלהת האדם, מציג הררי שני תסריטים עיקריים: (1) הִנדוסו של ה'הומו-דאוס' (אדם-אל), המשודרג ביולוגית ואינטרנטית. (2) 'דת המידע' שתזנח לחלוטין את האדם לטובת זרימת המידע העולמית במסגרת ה'אינטרנט של הדברים' (Internet of Things, או IOT).

את הספקנות והביקורתיות שרווחו בספרו הקודם של הררי, מחליפה עתה פסקנות המתעלמת משאלות יסוד אנושיוֹת-מוסריות-חברתיות, וממורכבותה של האבולוציה הדרוויניסטית, הכוללת לא רק את 'חוק הג'ונגל', אלא גם את החריגה מהאינטרס האנוכי. ההתמקדות של הררי בנקודת מבטו של היחיד, חווייתו ותודעתו הפרטית, מצמצמת את הממד האנושי המשותף לשאלת ה'איך' הכלכלית-טכנולוגית. כך, למשל, האפשרות שהאדם יפנה לחשיבה כלכלית "קיימוּתִית" (sustainable) לגבי עתיד האנושות, כלומר התאמת אורח החיים האנושי ואופן השימוש במשאבי העולם אל השאיפה לשימורו, אינה נלקחת ברצינות.

שאלת יסוד העולה לאור הספר היא האם שלושת 'יעדי-העל' שמציג הררי הם אכן מושא ראוי לשאיפה בעבור האנושות? בשורות הבאות אבקש להתייחס לשאלה זו בזיקה ליעד הראשון – 'הבסת המוות'.

'הבסת המוות' סוללת לפי הררי את הדרך לפיתוח רפואה 'משדרגת' שתתבסס בין השאר על 'הדפסת איברים'. זה, כשלעצמו, אינו בהכרח רע. אך הררי מרחיק לכת וטוען כי למעשה, מציאות החיים האורגנית המבוססת על המחזוריות של לידה, גדילה, הולדה והזדקנות, הכוללת בסופה מוות, היא מקרה בעלמא. המיתה אינה מהותית לאדם, היא תמיד תוצאה של סיבות או "בעיות טכניות" כאלה ואחרות (עמ' 26). ה'מאבק במוות' נובע אפוא מסלידה מכך שהאדם הוא יצור הנתון בגוף, אך הוא נובע גם מהתעלמות ממקומו של המוות (בין אם נקבלו כגזרת האל ובין אם לאו) כחוליה בתוך מערכת ההקשרים הבסיסיים המכוננים את מחויבותו המוסרית של האדם. הררי סומך את יעד 'הבסת המוות' על תיאור קודר של הדתות, כמי שזקוקות למוות בכדי לתקף את סמכותן:
"במשך רוב ההיסטוריה, הדתות והאידיאולוגיות […] גזרו את משמעות החיים עלי אדמות ממה שיקרה לאדם אחרי מותו, ולכן המוות היה נדבך הכרחי וחיובי בתפיסת עולמן". (עמ' 25)
התיאור הזה הולם אולי את הכנסייה הקתולית בימי הביניים, אך את המסורת היהודית הוא רחוק מלמצות. כך למשל כתב הרב פרופ' דוד הרטמן ז"ל:
"הבריאה קובעת הפרש שאינו ניתן לצמצום בין העולם לבין האלוהים […] אם המציאות הנבדלת מאלוהים מוכרזת כטובה, אזי יש לה לסופיותנו כבוד עצמי ומשמעות משלה. […] כיון שהסופיות היא רצונו של ה', אין הכרח לראות במוות עונש על חטא. […] הכרה בכבוד העצמי שבסופיות מלמדת לקבל את המוות כקבוע במצבו של האדם. תפישה זו של הבריאה מואסת בכיסופים המיסטיים להיחלץ מן הסופיות".
(מסיני לציון [תל-אביב, 1992], עמ' 283)
המוות אינו משאת נפש, אך לפי הרטמן עצם קיומו הוא ביטוי יסודי של הווייתנו האנושית. אכן, הסופיות כתביעה נורמטיבית איננה דבר קל. לאורך ההיסטוריה נמשכו מאמינים רבים להפניית עורף לעולם הזה ולאשליות על היהפכות לאלים, תוך זניחת המחויבות המוסרית במסגרת המציאות הממשית.

סופיות האדם קשורה גם לסוגיה הפסיכו-פיסית. אצל הררי, 'הבסת המוות' היא חלק מעמדה דואליסטית הרואה באדם ישות רוחנית ש'יש לגבור' על הצד הגופני שלה. נדמה לי שעמדתו של דוד הרטמן משקפת עמדה הפוכה, שהיא גם המרכזית במסורת היהודית:
"באספקלריא של ספר בראשית מעוגן האדם כולו, שכל וגוף כאחד, בסופיות ובממלכת הזמן. רצונו של האל מחולל את השכל והגוף יחדיו […] בהיותנו נטועים בתוך גופינו, עומדת לפנינו תמיד תכונתה של סופיות אנוש – מוגבלת, שבירה, אך בעלת כבוד עצמי".
(מסיני לציון, עמ' 283-284)
דווקא העובדה שחיי-אנוש על פני האדמה הם בני חלוף, מחזקת את התביעה להופכם לבעלי משמעות שהיא מעבר לאני; ה'אני' אינו אל, יש עוד מלבדו.

במאה העשרים התגלם משבר 'מות האדם' באופן ממשי (במלחמות העולם) ופילוסופי (בהגות הפוסט-מודרנית). כעת אנו עדים ל'פוסט-הומניזם' המוותר כליל על ערכי האישיות, החירות והאחריות. נראה שהיכולת לאחוז בתפיסה הומנית נהיית תלויה יותר ויותר באחיזה בעקרונות המצויים במסורת הדתית, המוצגת על ידי הררי – ראו זה פלא – כ'הומניזם' שתוקפו פג. בהקשר זה, מושג מהותי בעולמה של היהדות (וכן לכינון האומה האמריקאית) שעשוי להיענות לאתגרי השעה הוא הברית; זו הכרותה בין כל בני האדם, ללא הבדל דת, מין, צבע או מצב כלכלי, ומכונה במסורת ששורשה עוד במקרא 'ברית נח'. לחידוש ברית זו ישנם בעיניי שני מרכיבים חשובים: (1) הדגשה עקרונית של צלם-אנוש כפעולה מוסרית בתוך העולם הזה. (2) יצירת אמנה שתעסוק בסוגיות אנושיות-טכנולוגיות שונות. כך למשל, תיעשה הבחנה שבין 'הסתגלות' ראויה נדרשת למציאות טכנולוגית לגיטימית, לבין פיתוחים טכנולוגיים הנוטלים מהאדם את אחריותו, חירותו וכבודו.

***
דווקא מתוך כך שספרו של הררי נראה לא אחת כפרסומת למוצרים הטכנולוגיים המוזכרים בו (עמ' 44, 358), נדמה כי הוא יכול להיקרא גם כתמרור אזהרה על מסחוּר האדם. בקריאה כזו, מובָנות הטענות בספר וגם סתירות המצויות ביניהן כדרך של הררי לעורר את הקוראים לנקוט עמדה אחראית יותר. אציע שתי דוגמאות לכך.

ראשית, אף שהררי טוען "שהדיון החשוב ביותר" של המאה העשרים ואחת "עוסק בתודעה האנושית ובחוויה האנושית" (עמ' 410), הוא מעיר במקום אחר בספר כי מוטב לנו "לייחס חשיבות רבה יותר לדברים ממשיים מאשר ליצירי הדמיון שלנו" (עמ' 195). לאור סכנת טשטוש הגבול בין מציאות לדמיון בעידן 'האפליקציה של הנפש', ניתן להסיק כי מוטב להיזהר מהפרטת המציאות ומרידודה לכדי ייצוגים לשוניים רדוקטיביים גרידא. האדם אינו רק 'סאפיינס' (כפי שהוא מכונה לאורך הספר) או בדיה. יש להציב במרכז הדיון את המציאות ואת המחויבות המוסרית לזולת, העשויים למנוע את התפוגגות הדיון בעננת תודעה.

דוגמה נוספת היא טענתו של הררי כי "האחראית העיקרית לירידה באלימות האנושית היא המדינה" (קיצור תולדות האנושות, עמ' 372). לאור זאת, ראוי לחברות אנושיות לבחון לעומק את ההשלכות של המרת העבודה האנושית בפעולתם של רובוטים (כפי שצופה הררי בסוף ספרו הנוכחי), שעלולת להגיע עד לקריסה של המדינה אל מלחמת אזרחים על רקע אבטלה המונית. בעוד תאגידים גלובליים מתנערים לא פעם מאחריותם כלפי ההשלכות החברתיות של מדיניותן, המסגרת הדמוקרטית של המדינות מחייבת אותן לאזרחיהן, ותפקידן המרכזי הוא לדאוג לשלומו ולרווחתו של האדם.

הספר "ההיסטוריה של המחר" מאת יובל נח הררי ראה אור לאחרונה בהוצאת כנרת זמורה ביתן ודביר.

השארת תגובה