תמכו בנו
דת ומדינה בישראל: עיון פילוסופי-משפטי | מאת דני סטטמן וגדעון ספיר

בספר "דת ומדינה בישראל" מציעים פרופ' דני סטטמן ופרופ' גדעון ספיר עיון יסודי ומקיף במקומה של הדת במדינה הליברלית. את הדיונים הפילוסופיים מיישמים המחברים על סוגיות שונות הקשורות לדת ומדינה בישראל: נישואים וגירושים, גיוס בחורי ישיבות, היחס לנצרות ולאסלאם במדינה, ועוד

הספר "דת ומדינה בישראל", מספק עיון מקיף ושיטתי במקומה של הדת במדינה הליברלית בכלל ובישראל בפרט, ובהתאם לכך הוא מחולק לשניים: שני שעריו הראשונים מציעים עיון פילוסופי כללי בשאלות של דת ומדינה, והשער השלישי מבקש ליישם דיונים אלו על המציאות הישראלית.

השער הראשון בספר מוקדש לשאלת ההפרדה בין דת למדינה. סטטמן וספיר מונים את הטיעונים השונים בעד ונגד הפרדת הדת מהמדינה, ומבקשים להראות שמודל הפרדת הדת מהמדינה אינו עומד בפני הביקורת; מסקנתם היא, לפיכך, כי המדינה בהחלט רשאית לתמוך בדת ואף להעניק לה יחס מועדף. השער השני עוסק בסוגיה עקרונית נוספת: הגנה על חופש הדת והגנה מפני כפייה דתית, וכפי שנראה להלן – הוא מציע הגדרה מצומצמת להגנות אלו. בשער השלישי של הספר מחילים המחברים את הדיונים התיאורטיים הללו על המציאות הישראלית. פרקי שער זה עוסקים בנישואים וגירושים בישראל, בחינוך דתי, בגיוס בחורי ישיבות, במעמדן של הדתות האחרות במדינה ועוד. כך, הקריאה בספר כמכלול מעניקה כלים פילוסופיים הכרחיים להבנת הוויכוחים בין המחנות השונים במדינת ישראל של המאה ה-21.

הדיונים לאורך כל הספר מוצגים באופן מפורט מן המסד לטפחות – החל מהנחות היסוד הבסיסיות ביותר של המחברים ועד להשלכות הקונקרטיות של הכרעה פילוסופית מסוימת. הטיעונים נבנים צעד אחר צעד בצלילות ובבהירות, ומאפשרים לקורא להרהר ולערער על עמדותיו ותפיסותיו שלו.

דוגמא מובהקת לכך היא העיסוק בהגנה על חופש הדת וחופש הפולחן בשער השני של הספר. ראשית טוענים סטטמן וספיר כי באופן כללי הקטגוריה "זכות", המעניקה הגנה מיוחדת לאזרח, מופעלת רק לגבי מעשים בעלי משקל מיוחד; לא כל רצון או אינטרס מוכר כ"זכות" וזוכה להגנה מיוחדת של המדינה. בהתאם לכך, הם מפרשים את המושג "חופש דת" באופן מצומצמם. אכן, על המדינה הליברלית להמנע מפגיעה במצפונם של אזרחיה ולא לכפות עליהם לפעול בניגוד לעקרונות העמוקים שמעצבים את עולמם, ואכן מחויבויות דתיות מהוות עקרונות מעצבים כאלו ולפיכך ישנו בסיס חזק לדרישה לא לכפות על אזרחים להפר את חובותיהם הדתיות. אך עם זאת, לדעת המחברים הגנה מיוחדת בשם "חופש הדת" תינתן רק במקרים של התנגשות ברורה בין מחויבות דתית חזקה לבין החוק של המדינה. בסוגיות בהן המימד ההלכתי הוא שולי, האזרח אינו זכאי להגנה זו, והדבר משול להעדפה אישית של אדם בה אין המדינה יכולה להתחשב. במילים אחרות, כאשר החוק סותר מנהג דתי שמעמדו חלש, אין לאזרח טענה של ממש לקבל פטור מן החוק. דוגמא טובה לכך היא הפטור מגילוח הזקן בצבא. עבור רובם המכריע של המתגייסים, אין בעיה דתית עמוקה בגילוח יומיומי, ולפיכך זוהי יותר"העדפה" שלהם. הדרישה לגילוח לא מהווה אפוא פגיעה במצפון ואין מקום לדרוש פטור מגילוח בשל "חופש דת". עם זאת, צה"ל בחר להתחשב בחיילים הדתיים מעבר לנדרש, והוא מאפשר להם שלא להתגלח. בחירה זו היא כמובן לגיטימית לחלוטין, אך על החיילים הדתיים להעריך אותה ולא לראות אותה כמובנת מאליה.

כמובן שהשאלה הגדולה היא מי קובע מהי חובה הלכתית חזקה ומהו מנהג שניתן לוותר עליו. בסוגיה זו קיימות שתי גישות עיקריות – הגישה הסובייקטיביסטית וזו האובייקטיביסטית. לפי הגישה הראשונה, כאשר אדם מרגיש או חושב באופן סובייקטיבי שהפעולה שהוא נדרש לעשות פוגעת במצפונו הדתית – הדבר מספיק כדי לזכות אותו בהגנה. לעומת זאת, הגישה האובייקטיביסטית טוענת כי אין בכך די, ועל האזרח להוכיח כי כתבי קודש מוסמכים אכן קובעים שלפעולה יש ערך דתי חזק.

בתי המשפט בקנדה ובארה"ב בוחרים בדרך כלל בגישה הסובייקטיביסטית. הם אינם נכנסים לשאלות פנים-הלכתיות כדי לקבוע מה תוקפה של חובה דתית מסוימת, אלא בוחנים את כנות המתלונן; אם המאמין מצהיר באופן אמין כי פעולה מסוימת חשובה לו מבחינה דתית, בית המשפט מעניק לו הגנה. דוגמא לכך היא משפט שהתנהל בקנדה בשנת 2004, בו דרשו יהודים אורתודוכסיים להקים סוכה במרפסות של בניין מגוריהם, בניגוד לתקנון הבניין שאסר על בנייה כזו. אגודת הדיירים בבניין התירה למשפחות היהודיות לבנות סוכה גדולה בחצר הבניין שתשמש את כלל המשפחות היהודיות, אך אלו טענו בפני בית המשפט כי זהו אינו פתרון ראוי, שכן בהלכה היהודית קיים חיוב לא רק על ישיבה בסוכה אלא על בניית סוכה. מכיוון שהחיוב ההלכתי חל לדבריהם על כל משפחה ומשפחה, האיסור על בניית הסוכה במרפסת האישית פוגע בחופש הדת שלהם. בשל נאמנותו לגישה הסובייקטיביסטית, קיבל בית המשפט את טענתם למרות חוות דעת הלכתיות שהפריכו את קיומה של חובה הלכתית כזו.

בניגוד לכך, בבתי המשפט בישראל אין השופטים חוששים להכנס לעובי הקורה ההלכתי, והם דנים לא פעם בשאלה האם איסור הלכתי מסוים הוא בעל משקל מרכזי או שולי בעולם ההלכה. זוהי גם גישתם של מחברי הספר, המצדדים בגישה האובייקטיביסטית. לטענתם, אדם הדורש הגנה מיוחדת מצד המדינה צריך לקבל על עצמו את עול ההוכחה ולהראות כי מדובר בהפרה חזיתית של ההלכה מנקודת מבט אובייקטיבית. כך למשל, בוויכוח סביב סלילת כבישים על מתחמי קברים ישנים, טוענים סטטמן וספיר; כי למרות שבדתיות העממית נתפס הדבר כפגיעה חמורה, במסורת הפסיקה היהודית אין לנושא זה חשיבות רבה ולפיכך אל למדינה להתערב ולהגן על "חופש הדת" של האזרחים החרדים לשלום אותם קברים.

לעמדה זו המובעת בספר ישנו גם צד שני – פרשנותם המצמצמת של המחברים לחופש מדת או מכפייה דתית. לטענתם, בחברה הישראלית ישנה נטייה לפרש מושג זה באופן רחב מדי, בעוד בחלק גדול מהמעשים הנתפסים כ"כפייה דתית" אין בעיה של ממש. כך, מבחינה עקרונית, סגירת כביש לנסיעה בשבת משיקולים דתיים אינה פוגעת בחופש התנועה יותר מאשר סגירתו משיקולים אחרים. כמו בהגנה על חופש הדת, גם בהגנה על חופש מדת מציעים סטטמן וספיר לצמצם את המושג רק למקרים של פגיעה במצפונו של האדם החילוני. מכיוון שכך, כפייה דתית לא תתרחש בדרך כלל במקרים של מניעת פעולה מן האזרח אלא במקרים שבהם מחייבים אותו לקחת חלק פעיל בפולחן דתי – להתפלל, להתחתן בטקס דתי וכדומה. רק מקרים אלו משתווים לפגיעה בחופש הדת של אדם דתי שנאלץ לחלל שבת או לוותר על זכותו לתפילה.

הספר "דת ומדינה בישראל: עיון פילוסופי-משפטי" מאת דני סטטמן וגדעון ספיר ראה אור לאחרונה בהוצאת אוניברסיטת חיפה וידיעות ספרים.

השארת תגובה