|
מאת אבי שגיא
(דברים אלה הם עיבוד של ההספד בקיבוץ עין צורים בעת הלוויה)
לדבר על יוסקה בלשון עבר, נשמע אבסורדי. הרי יוסקה היה איש שכולו חיים, שכולו אור וחיוניות. והנה היה האיש ואיננו עוד, קולו נדם. לדבר על יוסקה ולספוד לו עלול להראות כשזירת ספור אגדה. האמנם איש כמו יוסקה חי בתוכנו? אבל המילים דלות, ויאה השתיקה. כי אכן חי בתוכנו יוסקה, איש שכולו מופת. עוד לפני שלמדנו משהו מחכמתו, מידיעותיו ותובנותיו העמוקות למדנו ממנו, למדנו אותו בעצם קיומו. כי אכן איש מופת היה, ללא מתום, מענטש אמיתי שמעטים כמוהו חיים בקרבנו.
עתה כשאנו עומדים להיפרד ממנו נזכור כי אנו נפרדים מיוסקה האיש המונח כאן לפנינו, אבל איננו נפרדים מדמותו המלבבת שתמשיך ללוותנו עד יומנו האחרון.
לכל אחד שהכיר את יוסקה, היה יוסקה משלו. עבור האחד הוא היה דמות מנחמת ותומכת, עבור השני היה מקור של כל ידע וחכמה ועבור השלישי היה איש רעים להתרועע. כי אכן אם יש משהו עמוק שכל מי שהכירו נוטל ממנו, הריהו זיכרון אישיותו החמה, המוארת, הנקייה והטהורה ללא שיור, ללא פגם.
יוסקה היה כולו חמלה ונחמה לזולתו. מעולם לא ביקש דבר לעצמו. שלם היה בעולמו ושלמות זו התגלמה בהיעדר תחושת החיסרון. טובו המיוחד התגלם בדיוק באופן שטוב מתגלם – ההטבה לאחר והאכפתיות כלפיו. תמיד, תמיד, גם ברגעי מחלתו חשב על זולתו, על רעייתו יפה שתיבדל לחיים ארוכים, על ילדיו, נכדיו, חבריו, הקיבוץ, הציונות הדתית, המדינה, על כל אדם סובל. כי איש חומל ואוהב היה האיש. על כולם חשב ורק לא על עצמו. כי כזה היה האיש סלע איתן לכולנו ברגעים קשים וברגעים טובים.
הטבעיות והבלתי אמצעיות שבנתינה, סילוק האני והאמפטיה העמוקה לזולתו; תכונות שכה אפינו את יוסקה היו לנו למקור כוח והשראה. אפילו דרכי התמודדותו עם מחלתו לימדו כל מי שהה בקרבתו כיצד להתמודד עם קושי. גם ברגעים הקשים, כל עוד רוח הייתה בו, תמיד חיוך על פניו, ותמיד הדאגה לפונה אליו. יוסקה שידר כוח ובריאות. אומץ הלב הנדיר והאצילות שגילה במאבקו במחלתו היו לרבים, ובוודאי לי, מקור תעצומות והשראה מיוחדים.
צדיקים במותם קרויים חיים, לימדנו רבותינו. זאת משום שהצדיקים מוסיפים עושר ועומק לחיים. יוסקה שהיה איש צדיק – גם אם היה עניו עד כדי כך שלא היה מעלה מחשבה זו בלבו כלל – ימשיך ללוות את חיינו כעמוד איש המאיר בעצם אישיותו את דרכנו. מורה גדול היה האיש שלימד בעצם קיומו והתנהלותו בעולם את האפשרות להיות, פשוטו כמשמעו להיות אדם.
ועוד לא דיברנו על יוסקה המורה והמחנך. מי מאיתנו לא נזקק למקורות של יוסקה שצבר וצבר בעשרות שנים? מי מאיתנו לא ביקש להתבשם מניתוחיו וידיעותיו בכל תחום מתחומי הדעת האנושיים? כי כזה היה האיש ספר תורה, ספר מדע וספר ערכים המגולמים בחיים הממשיים.
וכל זאת מתוך אהבה עמוקה לחברה שבתוכה הוא חי. בספר שערכנו ליובל השבעים שלו אפייננו את יוסקה כמבקר חברתי המעורב בחברה שבה הוא חי והמחויב לה שיור. מתוך מעורבות ואהבה זו הוא מבקש להפגיש את החברה עם אפשרויות חדשות, וליתר דיוק כאלו המצויות בבית הגנזים שלה עצמה. אפשרויות אלו אמורות לשפר ולתקן את דרכיה של החברה. עניינו הישיר של יוסקה היה בתיקונה של הציונות הדתית שהיה בשר מבשרה. אבל מפעלו חרג אל אופק רחוק יותר: תיקונה של החברה כולה. הוא ביקש להשיב מחדש לחברה בישראל בכלל ולציונות הדתית בפרט את הסינתזה המיוחדת של דת והומניזם; את הכבוד העמוק לכל נברא בצלם, תהא דתו, מינו, שיוכו הפוליטי, לאומיותו, צבע עורו אשר יהא. כבוד זה אינו ביטוי ריק ואם ריק הוא מאיתנו הוא ריק; כבוד זה מתגלם בהכרה בשוויון ערכם של כל בני תמותה; עמידה אמיצה כנגד הניסיונות להדיר נשים, לפגוע בלא יהודי, בזר, ובמי שנאנק וסובל. הומניסט יהודי דתי היה האיש. וכנגד ליבוביץ שראה סתירה בין הומניזם לבין תורה, הצביע יוסקה על כך כי ההומניזם הוא לוז התשתית של תורת ישראל ועמדה אחרת היא חילול השם.
הדאגה והאהבה הגדולה לחברה שבה הוא חי, כמו גם הענווה הגדולה שלו גרמה לכך שם מושאי ביקורתו הגיבו לביקורתו הנוקבת בכבוד ובהערכה, שכן ידעו את טוהר ליבו.
חשיבות הגדולה של מפעלו חורגת מגבולות הציונות הדתית. שכן בניגוד לשיח הישראלי הרווח, שנוטה ליצר דיכוטומיה בין דת לבין הומניזם, יוסקה במכלול פעלו הציג אפשרות של שיח אחר, הפוך לחלוטין, שלפיו הומניזם הוא עומק התשתית של מסורת ישראל.
לפגוש ביוסקה משמעו לפגוש באהבה שופעת. אהבה זו ממשיכה ללוותנו ומעניקה לנו פיוס וניחומים. היא פותחת בפנינו אפשרות קיום אחרת, המחזירה אותנו אל האיש, שהוא כבר כה חסר לנו והעצב והגעגוע חודר לפנות הלב ונעשה לכוח גדול, ומי יודע אולי יהי בכוחו להעתיק את ההר ולשנות את המציאות. יהיה זכרו ברוך.
|
